<h1>הבתים — שערי בית המקדש שער שמיני</h1>
<h2>דף כה:</h2>
בית הכנסת של כפרים מותר למכרה. וצריך לעלות הדמים, לפיכך בני הכפרים שמכרו בית הכנסת, לוקחין בדמיו (תכף) [תיבה] שמניחין בה ספר תורה. מכרו תבה. לוקחין בדמיה מטפחות, שגוללין בהן את הספרים, מכרו מטפחות, לוקחין בדמיהם ספרים, כגון תורה נביאים וכתובים. מכרו ספרים לוקחין בדמיהן ספר תורה. מכרו ספר תורה אין לוקחין בדמיו אלא ספר תורה, שאין קדשה למעלה מקדשת ספר תורה. כללו של דבר כל המוכר דבר קדוש צריך לעלות את הדמים. יש מי שאמר לכתחלה הוא שאין מוכרין דבר קדוש אלא לעלות את הדמים, אבל אם מכרו דבר קדוש מותר להוציא המעות בדבר קדש כמהו. ורבינו אפרים כתב, לא אמרו זה אלא בספר תורה שאין קדושה למעלה המנה, אבל דבר אחר קדוש אפילו מכר אותו אין מוציאין הדמים אלא בדבר קדוש ממנו. וזה נראה עיקר. יש מן הגדולים שכתב שבית הכנסת ומטפחות, וכיוצא בהם, מן הדברים שנתקדשו מחמת תשמישן, הואיל ואין להם קדושה מחמת עצמן, מוכרין אותן לכל דבר, וצריך לעלות הדמים. אבל ספרים וספר תורה שקדושתן מעצמן, אם היו של רבים, אין מוכרין אותם ליחיד, מפני שמורידין אותם מקדושתן. ולא נתברר לי.
<h2>דף כו.</h2>
בית הכנסת של כרכים, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שיבא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה, נעשה של כל ישראל, ואין מוכרין אותו לעולם. לר"ם. יש מי שאמר שלא אסרו למכור בתי כנסיות של כרכין אלא כשסיעו בבנינה אנשים רבים שאינה מן העיר. אבל אם בנו אותה בני הכרך לבדם, אע"פ שאינה חלוקה במקומות, מותר למכרן, ואין צריך לומר אם היא חלוקה במקומות שהיא כבית הכנסת של יחידים, שמותרין למכרה אפילו בכרכין. ויש מי שכתב שכל זמן שנבנית לכל בני העיר ולכל הבאים שם להתפלל, אין מוכרין אותה לעולם, וכן נראה. ויש מי שאמר שבית הכנסת של כרכין אע"פ שבאין שם רבים, אם המקומות מיוחדים לבעלים הרי היא כבית הכנסת של כפרים. ולא יראה כן, אלא כיון שרבים באין שם והרחבה מוכנת לכל הבא שם, הרי היא כבית הכנסת של רבים. ואין יחוד המקומות מועיל שיכולין הבעלים למכרן. בית הכנסת קטנה של כרכין, שבנו אותה יחידים לעצמן, מותרין למכרה. וכן בית הכנסת שהיא במקום שבאים שם רבים מפני תלמיד חכם שדר שם, מותרין למכרה.
<h2>דף כו:</h2>
אין סותרין בית הכנסת עד שיבנה אחר, ואפילו יש להם מקום אחר להתפלל, שמא יארע להם אונס או יפשעו ולא יבנוהו. וכן אין סותרין בית הכנסת ישן, כדי לבנות מאבניו ועציו בית הכנסת אחר ואפילו גבו מעות לבנות בית הכנסת וקנו הלבנים והעצים וכל צרכי הבנין, אין סותרין אותו עד שיבנה האחר, שמא יזדמן להם פדיון שבוים שהיא מצוה רבה, ויוציאו עליהם כל המעות שגבו, או יצטרכו למכור כל מה שקנו לצורך הבנין. בד"א בשלא ראו בו ריעות אבל אם חרבו יסודותיו ונטו כותליו לנפול סותרין אותו מיד, וצריך להזדרז במלאכה לעשותה בחזקה ביום ובלילה עד שתשלם המלאכה.
כל כלי בית הכנסת כגון קתדראות וספסלים, הרי הם כבית הכנסת, כסא המיוחד לקרוא עליו ספר תורה בצבור, אם קראו בו, תשמיש קדשה היא, שלפעמים שמניחין בו ספר תורה בלא מפה ובלא מטפחת. פרכת שעל הארץ שמניחים בו ספרים, כמטפחות ספרים הם.
<h2>דף כט.</h2>
בתי כנסיות ובתי המדרשות הם בגלותינו זה במקום מקדש. אמרו חכמים. ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. לפי' כל מקום שיש שם עשרה מישראל, צריך לבנות להם בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת. ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים. יש מי שאמר אין כופין לספר תורה נביאים וכתובים אלא למי שאין לו ספרים אלו, אבל מי שיש לו ספרים אלו אין כופין אותו. ויש מי שאמר אפילו יש לו, שזה תקנה הוא לכלל הצבור, וזה נראה עיקר. וכן נראה דעת הר"ם שכתב בהלכות שכנים כופין בני העיר זה את זה וכו'. ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור.
אין בונין בית הכנסת אלא בגבהה של עיר, שנאמר בראש הומיות תקרא. וצריך להגביהה גג בית הכנסת מכל גגות העיר, שנאמר לרומם בית אלקינו, כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת סוף חרבה, בד"א בבתים, אבל חומות העיר ומגדלותיה, אע"פ שגבוהין מבית הכנסת, אין בכך כלום. יש מי שכתב שלא נאמר זה אלא בזמן שיד ישראל תקפה ויכולין להגביה בתי כנסיות כמו שירצו, אבל בזמן הזה שאין ברשותינו להגביה בית הכנסת כמו שנרצה, אין חוששין בדבר. וזה לא נתברר לנו, שמכל מקום ברשותינו הוא שלא נגביה גגותינו מגגת בית הכנסת. יש מי שכתב שלא אסרו זה אלא במי שעושה בית גבוה מקרקעיתו ועד התקרה כגובה בית הכנסת, כדרך היכלות השרים על צד ההדור והיופי, אבל המגביה ביתו להרבות בדירות אע"פ שגגו גבוה מגג בית הכנסת אין בכך כלום. ויש מי שכתב שאפילו כדי להרבות בדירות אסור, וזה נראה. יש מי שכתב שלא נאמר דבר זה אלא במקום שמשתמשין בגגות, אבל אם אין משתמשין בגגות, הואיל ואין בית התשמיש גבוה מבית הכנסת אין חוששין בגג, אע"פ שהוא יתר מבית הכנסת. ולא נתברר לי, כי (מעט) [טעם] הגבהת בית הכנסת הוא כדי שיהיה ידוע ונכר לכל ו[י]נהרו אליו. יש מי שפסק שעיר שרובה גוים שיש שם דירות גוים, ובתי ע"ז גבוהים מבית הכנסת, אע"פ שישראל הדר שם מגביה ביתו מבית הכנסת, אין בכך כלום. ולא נתברר לי שהמצוה אלינו לרומם בית אלקינו על בתינו.
אין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח, שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה. ובונין בו היכל, שמניחין בו ספר תורה. ובונין היכל ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר. ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה, או מי שאומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם. וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה מעמידין אותה באמצע, ואחורי התיבה כלפי ההיכל. כיצד העם יושבין בבתי כנסיות, הזקנים יושבין כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל, וכל העם יושבין שורה לפני שורה, ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפי הקדש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה. ובעת ששליח צבור עומד בתפלה בארץ לפני התיבה, פניו כלפי מקדש כשאר העם. לר"ם.
<h2>דף לב.</h2>
הבימות שעומד עליהם אותו הספר, והלוחות שכותבין בהם לתינוק, אין בהם קדושה. לר"מ. מדברי הר"מ שמענו שאין בהם קדושה כלל. והראב"ד כתב הבימות והלוחות שהמפטיר והמתורגמן עומדין שם בעת תשמישן, אין בהם משום קדושת תשמיש ספר תורה, אבל יש בהן משום קדושת בית הכנסת. ופסק הר"ם נראה עיקר. והר"ש כתב, הדפין שעושין על הספרים שלנו שאינן בגליון, והבימות שהיו עושין למלך בפרשת הקהל, אין בהם משום קדושה. ויראה לי שהדפין שעל הספרים יש בהן משום קדושה. יש מי שפסק וילון שעל גבי הארון כארון. ויש מי שפסק שאין לו קדושה. והראשון עיקר. דברים אלו שיש להם קדושה כגון בית הכנסת וכיוצא בו אם התנו עליהם מתחלה הכל לפי התנאי. תיבה שמניחין בה ספר תורה אם נפחתה. עושין ממנה תיבה קטנה, אבל אין עושין ממנה כסא. וכן כסא שנפחת עושין ממנה כסא קטן, אבל אין עושין ממנו מדרגה לכסא, וכן יריעה שבלתה עושין ממנה יריעה קטנה או מכסה לספר תורה אבל לחומשין אסור.
